מדי פעם מבקשים ממני ליצור משהו במיוחד- מנדלה בגודל מסוים ובגוונים מסוימים, מובייל בצבע אחר, או מנדלה בהתאמה אישית עם כיתוב וברכות. אני מאוד אוהבת לעשות את זה- יש כאן אתגר וכוונה ליצור משהו שגם אני וגם המזמין נאהב, אבל יחד עם זאת יש לי חופש פעולה.
הפעם קיבלתי אתגר יותר מובנה- מישהי שלחה לי תמונות של אריחים ושולחן שיש לה בבית ושאלה אם אני יכולה ליצור תחתיות לכוסות זהות לחלוטין בציור ובצבעים.
מצד אחד אתגר אמיתי, לנסות להעתיק משהו בצורה מדויקת. מצד שני- חוסר אפשרות לעוף ולצאת מהקווים כמו שאני תמיד חייבת לעשות.
הסכמתי.
באחת התמונות שהיא שלחה הציור מראש לא היה מדויק- ואני שמרתי על אותו חוסר אחידות ולא תיקנתי. הצבעים היו החלק הקל. קשה יותר היה הדיוק- אני פרפקציוניסטית, והיה לי קשה לדייק בצביעה. תיקנתי עוד תיקון ועוד דיוק, עד שהחלטתי ש"כל המוסיף גורע". זאת עבודת יד ואני לא יכולה לעשות אותה מושלמת.
בגיל 60 המופלג חייבים כבר להכיר במגבלות, וגם לנצח את הפרפקציוניזם.
אתמול היא הגיעה לאסוף את התחתיות והתלהבה מאוד. אמרה שכבר מזמן לא התרגשה כל כך לקראת משהו, ושהיא בטוחה שכל מי שישתה אצלה ישים לב לדמיון בין התחתיות לפריטים בבית. איזה כיף לי! (ולה...)
כמי שליווה את כל התהליך מהצד, קיבלתי סחרחורת רק מצפות בהתלבטויות שליוו את תליך היצירה ("היצור") של התחתיות האלו. עוד קו... עוד שכבת צבע... האם כך... האם אחרת... מדהים! יצא מושלם (דווקא בגלל שגם המקור וגם ההעתקים אינם מושלמים).
😍