עוד נשוב לחרוש את שדות בארי

את המנדלה הזאת התחלתי לצייר כדוגמא לסדנא שהוזמנתי אליה בקיץ 24.

רציתי להראות איך חזרתיות על דוגמאות הכי פשוטות יוצרת יופי.

אחרי שצבעתי את הרקע בצבעי מים, הגיע שלב ציור המנדלה.

במקום לצייר מעגלים מעגלים, החלטתי להראות יותר אפשרויות וציירתי פרוסות וקשתות.

הפרוסות עם הרקע הצהוב הזכירו לי שדות, ומפה האסוציאציה כבר קפצה לעוטף.

מילאתי את הפלחים בהתאם לאסוציאציה, ועברתי לקשתות.

תוך כדי מילוי הקשתות קפץ לי המשפט "עוד נשוב לחרוש את שדות בארי".

באותו רגע הפסקתי לצייר.

קאט.

חזרה ל 7.10

יצהר הופמן היה מפקד וחבר של בכורי. כשיצהר יצא מהלחימה בבארי, ולפני כניסה לקרב נוסף ,

הוא אמר ללוחמים שאיתו: "עוד נשוב לחרוש את שדות בארי".

שני בני נלחמו משבת בצהריים בעוטף. תקופה ארוכה הייתי מאוד אסופה ומנותקת רגשית, כי זאת דרכי להימנע מתסריטים וסיוטים. (אופי כזה, הייתי נשואה ללוחם בקבע....)

ב 31.1.24 (כ"א שבט תשפ"ד), בעודי בנהיגה על כביש 6,

הגיעה ההודעה מהבכור על בשורת האיוב שקיבלו- יצהר נהרג.

כל הדרך הביתה בכיתי את כל הדמעות שלא יצאו מאז אוקטובר.

חזרה למנדלה-

כאמור, כשהמשפט של יצהר ז"ל קפץ לי לראש, עזבתי את המנדלה. בכל פעם שניסיתי, פשוט ראיתי לנגד עיני את המשפט כתוב בקשת.

ולא רק כשהייתי מולה- גם סתם כך תוך כדי היומיום המראה עלה בדמיוני.

לאחר זמן מה הבנתי שאני חייבת להקשיב למה שעלה, שהרי למנדלות שלי יש חיים משלהן.

המנדלה הזאת החליטה עבורי

שהיא לא מנדלת הדגמה אלא מנדלה לזכר יצהר ז"ל.

לסדנא הכנתי דוגמא אחרת.