פרפקציוניסטית? אני?

יש לי שריטות. הספה אצלי חייבת לעמוד על הקו של המרצפות.

כל פעם שהיא זזה, יש מי שמחזיר אותה.

אני.

תמונה עקומה על קיר חייבת יישור.

אם זה לא אצלי בבית אני מתאפקת,

אבל לא תמיד...

כשלמדתי ציור והעתקנו תמונה כלשהיא, הקפדתי לדייק, עד שברגע של הסח הדעת חיפפתי קצת.

ואז משהו השתנה בפרופורציה, בהתאמה, ולי היה קשה לקבל את זה.

המנדלות והנייר הם הטיפול שלי. שם אני לומדת לא להיות פרפקציוניסטית.

ציירתי מלא קווים קטנים במנדלה ופתאום אחד יצא ממש עקום.

קודם כל מופיעות ההפתעה והאכזבה. זה הרי היה כל כך מדויק עד עכשיו. ומה עכשיו?

לכסות, להתחיל מחדש? ממש לא. אני זורמת עם הטעות, והופכת אותה לשינוי מעניין.

גם בעיסת נייר- לנייר יש חיים משלו. פתאום משהו תופס זווית, פתאום הציפור יצאה מקבלת אישיות וכיוון משלה.

אני לא מחריבה ולא מתחילה מחדש- אני ממשיכה עם השינוי. מכירים את המשפט של הילדים "אתה לא מחליט עלי"? אז אצלי זה הפוך- הנייר בהחלט מחליט עלי.

הקבלה הזאת מלווה בהנאה. אני לא מאלצת את עצמי להתמודד עם הטעויות, אני נהנית לעשות את זה, ואני ממש נהנית לראות את הדברים הלא מושלמים שיוצאים.

כך אני לומדת להתגבר קצת על הפרפקציוניזם.

.

.

אבל את הספה אני עדיין מיישרת. (-:

בצילום קערה דקיקה, שניסיתי לעשות בדרך חדשה, והשוליים שלה קרסו.

כמעט זרקתי, שהרי זה בסך הכל נייר גרוס בשימוש חוזר, ואז החלטתי שאני דווקא אוהבת את הצורה המוזרה הזאת.