מנצחת את השריטות שלי....

מכירים מישהו שמיישר תמונות שתלויות עקום? זאת אני. אני ממש מתאפקת לא לעשות זאת אצל אחרים. גם את הספות והשולחנות אצלי בבית אני מיישרת לפי קווי המרצפות. יש שיגידו שאני פרפקציוניסטית, אולי אפילו עם OCD, לפחות בנושא הזה.

האמנות שלי מציבה בפני אתגרים, ולפחות בסטודיו אני מצליחה לנצח את הפרפקציוניזם הזה. בעבר, כשציירתי מנדלה, ומאיזו סיבה משהו חרג מהאחידות של שאר הצורות, הנטייה הראשונה שלי היתה "להחריב הכל", ממש כמו שהילדים מקמטים את הנייר בזעם כשלא מצליח להם.

לאט לאט למדתי לנצל את הטעות, ולצאת איתה לדרך חדשה. נכון, הצורות כבר לא תהיינה מדויקות להפליא, אבל יהיה משהו אחר, יחודי ושונה. במקביל לימדתי את הילדים בגן איך "מנצחים ציור" ולא משמידים אותו. גם בעיסת הנייר- לנייר יש חיים משלו. הילדים אומרים: "אתה לא מחליט עלי". הנייר בפרוש מחליט עלי, ואני זורמת עם זה לגמרי.

כך לדוגמא הקערית הזאת- ניסיתי ליצור קערית עגולה מעיסה דקה ככל האפשר. בשלב כלשהו הדפנות פשוט קרסו. הדחף הראשוני היה להחזיר את הכל לכדור ולהתחיל מחדש, אבל אז החלטתי שאני אמשיך עם מה שקרה- ואני ממש אוהבת את התוצאה.

החור בקרטונים האלו שקיבלתי לא נמצא לגמרי באמצע. לא מתכון מוצלח לחובבי הסימטריה. יכולתי פשוט להעביר למיחזור, אבל הם כל כך קשיחים ואיכותיים ושהחלטתי לנסות, ואני מצילחה אפילו להנות מחוסר הסימטריה.

הציפורים שלי, גדולות וקטנות כאחד, לגמרי מחליטות עלי, הצורה, מבע הפנים, הכיוון- הכל נוצר כתוצאה מעבודה עם החומר ולא נגדו. לכן אף פעם לא אוכל ליצור שני דברים זהים לחלוטין- לא בציור ולא בפיסול.