התנפצות

בחיים שלי בכלל ובאמנות בפרט הקיימות היא חלק ממני. מה שאומר בין היתר להקטין צריכה, לקנות יד שניה וכו. לכן כשמגיעים אלי קנבסים משומשים זה משמח אותי. יש לי לא מעט כאלו שמחכים לצאת מחשכת הארון. בתקופה האיומה הזאת התחלות חדשות היו מעבר לכוחותי.

אבל יום אחד הרגשתי שאני פשוט בוערת מבפנים. הסתכלתי על הקנבסים. היה לי ברור שאני לא מתחילה על לבן אלא על משומש. בחרתי אחד שהיה צבוע כולו כחול. אין דרך לתאר מה שקרה שם מלבד שהסתערתי עליו בזעם.

המון משיכות מכחול אגרסיביות בשחור. מכיוון שזה היה על כחול כהה, הוספתי משיכות לבנות להבלטת השחור. הסתובבה לי בראש המילה התנפצות.

תוך כדי אמרתי לעצמי שהייתי צריכה להתחיל על משטח ענק, לא 20*20.

הנחתי בצד. כמה ימים אחכ חזרתי להתחלה החשוכה הזאת והרגשתי צורך להאיר. במרכז נוסף כתם גדול וצהוב ועדיין ליוותה אותי תחושת ההתנפצות. במקום מקור אור זה הרגיש כמו המפץ הגדול.

השטח המואר התכסה שוב. הרגשתי אבודה בציור ובחיים, והחלטתי לעזוב את ההתחלה הזאת.

מלכתחילה זה היה רק כדי לשחרר משהו.

עברו עוד כמה שבועות וכשהתחילו הצילומים של הכלניות ששבות לפרוח, פתאום ראיתי אותן בציור. לקח עוד אי אלו שכבות, כיסויים ומשיכות מכחול רבות עד שהבנתי שסיימתי.

אני מודה שהציור הקטן הזה מרגש אותי.