כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אבל לא לגמרי...

השבת הארורה עצרה לי את היצירתיות.

אפס כוחות להתחיל משהו חדש.

אז אני מקשיבה לעצמי ולא נלחמת. לא מתיישבת בכח להתחיל.

גם אין לי חשק לכתוב פוסטים או לעדכן את האתר.

מה כן? אני עושה דברים קטנים- פינישים של עבודות שכבר היו לקראת סיום, יצירות קטנות כמו כרטיסי ברכה וסימניות, וכמה התחלות טכניות של צביעת רקעים.

אני יודעת שזה יחזור, אני יודעת ששוב אצור.

בנתיים התחילו כמה קורסים שנדחו בגלל המלחמה, פה ושם סדנא או אירוח. גולת הכותרת מבחינתי- סדנאות מנדלות למפונות (ולמפונים). אנחנו פוגשות נשים (ולפעמים גם ילדים וגברים) מדרום ומצפון, שבבת אחת חייהן הקודמים נעצרו, שעזבו את בתיהן והן עכשיו באי ודאות גדולה.

לשעה קלה הן שוקעות בצבעים, בעירבולים, בשיחות חולין.

אני שמחה שיש לנו הזכות לתת להן רגע של נשימה בתוך חיים סוערים.